רואים לכם בעיניים

צילומה של עדן שיראל

צילומה של עדן שיראל

התערוכה "רגעים  שעיוורים רואים" היא הרבה יותר מתערוכת צילומים רגילה

 כשעידו יערי החליט ללכת לעשות קורס 'התפתחות אישית' הוא לא חלם שזה ייגמר בתערוכת צילומים מיוחדת שתוצג בקניון עזריאלי ואפילו באורוגוואי. במסגרת אותו קורס התבקש יערי לבחור לעצמו פרויקט, שאותו יפיק לגמרי בעצמו, וגם אם ייתקל בקשיים – ינסה לפתור אותם ככל יכולתו. הרעיון היה להדגיש את החשיבות של ההתמדה – להמשיך הלאה ולא להיכנע, ממש כמו בחיים.

עידו, שהתנדב בעברו במרכז לעיוור בתל אביב ושמגלה עניין רב בעולמם של העיוורים, החליט שהפרויקט שלו יעסוק בתמונות ובצילומים שיצולמו על ידי אנשים עיוורים. הוא רתם עיוורים שהביעו עניין במיזם וציוות לכל אחד מהם מלווה מתנדב – סטודנט לצילום. יחדיו הם יצרו צילומים מרתקים, עם ערך מוסף.

צילומו של מוטי ברזילי. מטי מספר: "...אני עומד על משטח של אבן פראית. מימיני, הסככה של השברולט הישנה והטובה,  שממוקמת מתחת עץ המייש גדל המידות. עכשיו חורף והעץ עומד בשלכת. (אני אוהב את  השלכת העירומה של העצים בחורף. את מראה הענפים החשופים על רקע השמים הנמוכים,  ואת האור האפור  והרך שממלא את החללים שבין הענפים). משמאלי, ספסל בטון לבן, צמחי נוי וחומת אבן גבוהה. משטח האבן, מגיע ונוגע בגרם של מדרגות רחבות, שמעקות ברזל צבועים בכחול, תוחמים  אותן משני הצדדים. אני יודע, שעוד מעט, כשאעלה את 12 המדרגות ואגיע אל ראשן, אראה על הקיר הלבן  ממש מולי -מעט מעל גובה העיניים- את ה"מנדלה" שמצויירת על דלת ארון החשמל. וגם  יהיה שם – במעלה המדרגות - ענף אחד חשוף משלכת, של התאנה הזקנה, שצומחת מתוך  הסלע מעל לחומת האבן..."

צילומו של מוטי ברזילי.
מטי מספר: "…אני עומד על משטח של אבן פראית. מימיני, הסככה של השברולט הישנה והטובה,
שממוקמת מתחת עץ המייש גדל המידות. עכשיו חורף והעץ עומד בשלכת. (אני אוהב את
השלכת העירומה של העצים בחורף. את מראה הענפים החשופים על רקע השמים הנמוכים,
ואת האור האפור והרך שממלא את החללים שבין הענפים).
משמאלי, ספסל בטון לבן, צמחי נוי וחומת אבן גבוהה.
משטח האבן, מגיע ונוגע בגרם של מדרגות רחבות, שמעקות ברזל צבועים בכחול, תוחמים
אותן משני הצדדים.
אני יודע, שעוד מעט, כשאעלה את 12 המדרגות ואגיע אל ראשן, אראה על הקיר הלבן
ממש מולי -מעט מעל גובה העיניים- את ה"מנדלה" שמצויירת על דלת ארון החשמל. וגם
יהיה שם – במעלה המדרגות – ענף אחד חשוף משלכת, של התאנה הזקנה, שצומחת מתוך
הסלע מעל לחומת האבן…"

יערי מספר כי בעוד שבבית הספר לצילום סטודיו גברא – לשם הוא פנה בבקשה לסיוע בפרויקט – התלהבו מהרעיון ונרתמו אליו בשמחה, דווקא אנשי המרכז לעיוור זיכו אותו בתגובה צוננת: הם הרגישו שהנושא כבר מוצה ושהוא אינו מחדש דבר. אבל יערי לא ויתר – הרי ההתמדה העיקשת היא חלק מהתהליך עצמו, כזכור. אז במקום לוותר הוא החליט לפתח את הרעיון אפילו יותר ולהוסיף לצילומים סיפור שילווה אותם, זאת על ידי חיבור – אף הוא בהתנדבות – עם מעצבים גרפיים.

המטרה של התוספת הזו היתה לתאר כיצד נראה העולם לאדם העיוור ולספר את הסיפור שמאחורי הצילום הספציפי. כל אחד מהמשתתפים בחר לצלם מקום שיש לו ערך רגשי, שמתקשר לזיכרון או לאירוע מכונן בחייו, שיש לו משמעות מיוחדת. התוספת הגרפית ש"הולבשה" על הצילומים השלימה בהם, אם כן, את החסר.

צילומו של דניאל כליפא. דניאל מספרת: "שמי דניאל ואני בת 22. נולדתי עיוורת. למדתי במסגרת רגילה ושירתי שירות סדיר מלא בגל"צ. השירות היווה חוויה ענקית עבורי. כעת אני סטודנטית שנה א' ללשון ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. אני אוהבת מאד לכתוב שירה ואוהבת להאזין למוסיקה ישראלית משנות ה-60. בחרתי לצלם את הכותל היות והוא מהווה בעבורי מקום של התייחדות עם העולם הפנימי ועם הלב. הכותל מאפשר לכל אדם להוציא מעל לבו את כל המעיק עליו ואת כל המשמח אותו .לי יש חיבה עזה לכותל, משום שאני מאמינה בקדושתו וחושבת שכשאזדקק לו אוכל למצוא בו מענה. חווית הצילום הייתה דווקא ממש מיוחדת. הגשם הכבד שירד קצת אכזב, הקור הירושלמי הצליף, אבל לא הצטערתי אף לרגע. איתי סייע לי לכוון את המצלמה, הדריך בכל הדרוש ואני צילמתי כמו גדולה."

צילומו של דניאל כליפא.
דניאל מספרת: "שמי דניאל ואני בת 22. נולדתי עיוורת.
למדתי במסגרת רגילה ושירתי שירות סדיר מלא בגל"צ. השירות היווה חוויה ענקית עבורי.
כעת אני סטודנטית שנה א' ללשון ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים.
אני אוהבת מאד לכתוב שירה ואוהבת להאזין למוסיקה ישראלית משנות ה-60.
בחרתי לצלם את הכותל היות והוא מהווה בעבורי מקום של התייחדות עם העולם הפנימי ועם הלב.
הכותל מאפשר לכל אדם להוציא מעל לבו את כל המעיק עליו ואת כל המשמח אותו .לי יש חיבה עזה לכותל, משום שאני מאמינה בקדושתו וחושבת שכשאזדקק לו אוכל למצוא בו מענה.
חווית הצילום הייתה דווקא ממש מיוחדת.
הגשם הכבד שירד קצת אכזב, הקור הירושלמי הצליף, אבל לא הצטערתי אף לרגע.
איתי סייע לי לכוון את המצלמה, הדריך בכל הדרוש ואני צילמתי כמו גדולה."

השם המקורי של התערוכה היה אמור להיות "צילומים מהחושך", אלא שהצלמים העיוורים התנגדו לו. הם ביקשו להדגיש לא את החושך, כי אם את האור, ולכן השם שנבחר לבסוף הוא "רגעים שעיוורים רואים". השם הזה מתקשר היטב לסיפור הרחב שמספרת התערוכה – לא רק צילומים "סטטיים", אלא גם סיפורים, זיכרונות ופיסות חיים אישיות.

הקשר עם פיק א-בוק נוצר לקראת הצגת הצילומים בתערוכה בקניון עזריאלי, בשנת 2010. יערי פנה לצוות פיק א-בוק וסיפר להם כי הוא רוצה להפיק שלושה ספרי תערוכה, שילוו את הצגתה בפיק א-בוק, התלהבו מהסיפור שעומד מאחורי התערוכה, שמחו על האפשרות לקחת בה חלק והתנדבו להפיק את ספרי התערוכה הנ"ל.

מתוך ספר התערוכה שסופק ע"י פיק א-בוק

מתוך ספר התערוכה שסופק ע"י פיק א-בוק

את  הפרוייקט יערי הפיק בנחישות ובהתמדה, כל העוסקים בפרוייקט התנדבו לחלוטין כאשר לקחו בו חלק. יערי אף הקים קבוצת פייסבוק המזמינה את כולם להבין מאיפה נולדה התערוכה, לשאול שאלות ולשתף. אתם מוזמנים גם כן לביקור.
התערוכה המרגשת הוצגה כאמור בגלריה שבקניון עזריאלי במשך כשלושה חודשים ועוררה עניין רב.
וזה לא הכל: בימים אלו ממש מוצגת התערוכה באורוגוואי, ביוזמת הקונסול והמזכיר המדיני בשגרירות ישראל באורוגוואי. התערוכה מוצגת שם במסגרת יום מודעות מיוחד לנושא העיוורון ולקשייהם של העיוורים. אז אם אתם מזדמנים לשם במקרה בימים הקרובים, אל תשכחו לקפוץ ולהציץ בה!





לתגובה